פסק-דין בתיק ע"פ 15959-12-12

השופטת נ' בן-אור

בית משפט קמא (כב' השופט א' רון) הרשיע את המערער בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, חוסר פוליסה, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. הוא גזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל, פסילה מלנהוג במשך 3 שנים, וכן עונשי מאסר ופסילה מותנים. הערעור מכוון הן כלפי ההרשעה והן כלפי העונש.

נקדים ונאמר, כי ההרשעה מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות מובהקים, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.

על פי עדותו של המתלונן, בעודו חוצה את הכביש במעבר חציה, ביחד עם אשתו ובנו התינוק שהיה בעגלת ילדים, שעט לעברם רכב במהירות גבוהה. המתלונן סימן לו בידיו לעצור. בתגובה עצר המערער את הרכב, יצא לעברו, והכה בו מכת אגרוף בפניו. עד ראיה לאירוע ספג אף הוא מכות מן המערער, שאף ניסה לדלוק אחרי המתלונן עד שוויתר. בית המשפט מצא את עדות המתלונן מהימנה וסמך עליה את קביעותיו העובדתיות.

אין חולק, כי המערער היה נתון אותה עת בפסילה, בעקבות גזר דין קודם של בית המשפט לתעבורה.

בית המשפט מתאר בהכרעת דינו את ההתפתחות שחלה בגרסתו של המערער, אשר טען, אמנם, כבר בחקירתו במשטרה, כי לא הוא שנהג ברכב אלא חברו, אולם סרב למסור את פרטי הנהג. לשאלת השוטר האם הוא פסול מלנהוג השיב "אני לא עונה על כך". בצדק העיר על כך בית המשפט כי אם לא הוא שנהג, מתעוררת תהייה מדוע נמנע מלאשר באוזני השוטר כי הוא אכן פסול מלנהוג. והנה, שנתיים לאחר החקירה, עובר למועד ההוכחות, ראה המערער לנכון, לראשונה, למסור את שם הנהג - לגרסתו. בדין מצא בית משפט קמא כי בנסיבות אלה הנטל היה על המערער לשכנע מדוע כבש את גרסתו במשך שנתיים באשר לזהות הנהג. הסבריו של המערער לפשר כבישת הגרסה נמצאו על ידי בית המשפט בלתי משכנעים, ואין תמה בכך. הקושי האחד שעליו היה על המערער להתגבר נעוץ בכך שעל פי גרסתו, יצא מן הרכב לשמע חבטה, ועם צאתו, הותקף על ידי המתלונן. ואם כך הוא, אין להבין מה מנע מן המערער וחברו למסור את פרטי החבר במשטרה, על מנת שיעיד כיצד הותקף המערער על לא עוול בכפו. הקושי האחר שמצא בית המשפט מצוי בהסבר שניתן, בדיעבד, לפשר ההסתרה. על פי אותו חבר, שנקרא לעדות כעד הגנה (לאחר שזומן למשטרה לשם השלמת חקירה, משהחליט המערער למסור את שמו במענה לאישום), דרש הוא מן המערער להעלים את זהותו מן המשטרה, שכן היה מצוי אותה עת בסכסוך גירושין קשה. אלא שעל פי גרסת המערער וגרסת חברו, לא ביצעו השניים כל עבירה, ומשכך אין להבין מה בין סכסוך הגירושין לבין האירוע הנדון, בו מצא עצמו המערער, לשיטתו, מותקף לפתע ללא כל סיבה. ועל כל אלה, לדברי החבר, לא טרח לצאת מן המכונית בעת שהמערער יצא ממנה, ואף לא ראה חילופי מכות. גרסה זו נמצאה על ידי בית המשפט בלתי מתקבלת על הדעת ובצדק, בשים לב לכך שגם המערער עצמו אינו חולק על כך שהייתה תגרה, אם כי לשיטתו המתלונן הוא שהחל בה.

כך גם לא מצא בית המשפט קמא ליתן אמון בגרסת המערער (וחברו) באשר לנסיבות האירוע עצמו. לדברי המערער, הוא השאיל את מכוניתו לחבר, והלה, במהלך השימוש בה, שמע רעש הבוקע מן המנוע. לפיכך פנה למערער וביקש אותו להתלוות אליו לסיבוב, על מנת שייווכח אף הוא ברעש. לשיטתם, הם נסעו כשהם שומעים מוסיקה, והמתלונן, שלא ראה את טיב המוסיקה ככזו ההולמת את השכונה, חבט במכונית. בית משפט קמא מצא חוסר היגיון בכך שהשניים, שיצאו לדרך על מנת לשמוע רעש הבוקע מן המנוע, ישמיעו מוסיקה בקול רם כל כך עד כי עובר אורח, מחוץ למכונית, ישמע אותה ויעשה כדי להפסיקה.

על כל אלה יש להוסיף כי בית המשפט ראה ליתן אמון באשת המתלונן ובעד הראיה, על אף שהיה ער לאי התאמות שונות שנמצאו בין גרסאותיהם. בית המשפט קבע כי המדובר בדקויות שאין בהן כדי להשפיע על האמון הכללי שרחש לעדים אלה. ובנוסף, שפתו התחתונה של המתלונן אכן נפגעה, כעולה מן התיעוד הרפואי, עובדה התומכת אף היא בגרסתו.

הכרעת הדין מנומקת, אפוא, היטב, בממצאים שבמהימנות הנתמכים אף בהיגיון ובשכל הישר. טענותיו של המערער אינן אלא טענות בעלמא, כגון שלא היה כל טעם בעצירת הרכב בצד הכביש, אלמלא התגרותו של המתלונן במערער וחבטתו ברכב. אלא שכמתואר לעיל, בית המשפט מצא כי עדותו של המתלונן אמינה עליו, וכי יש בה משום הסבר הגיוני ביותר לפשר עצירת הרכב: תנועותיו של המתלונן לעבר הרכב השועט, אשר נועדו להביא לעצירתו בטרם יפגע בהולכי הרגל שבמעבר החצייה. מסקנתי הינה, אפוא, כי הרשעתו של המערער מבוססת היטב ואיני מוצאת עילה להתערב בה.

אשר לעונש, ב"כ המערער פרש לפנינו את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן קשיי הפרנסה בהם הוא נתון, נישואיו לאחרונה, ועוד. כך גם עמד על תרומתו של המערער לקהילה באופנים שונים. בנוסף טען, כי העונש אינו עולה בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת, בפרט שזו הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים.

נתתי דעתי לכל אלה, וגם אם העונש נוטה לחומרה, איני סבורה כי יש הצדקה להתערב בו. התנהגותו של המערער היא בבחינת בריונות לשמה, בריונות כפולה ומכופלת. לא זו בלבד שנהג ברכב בעת פסילה, לא זו בלבד שהפסילה הקודמת הוטלה עליו בשל נהיגה במהירות כפולה מן המותר (148 קמ"ש תחת 80 קמ"ש), לא זו בלבד ששב ונהג בפראות וסיכן הולכי רגל שחצו כדין את הכביש, אלא שהוסיף חטא על פשע, וביקש ללמד את המתלונן "לקח", לבל יהין לפגוע בכבודם של בריוני כביש כדוגמתו. ואם לא די לו במעשי הבריונות הללו, רתם המערער את חברו למתן עדות שקר בבית המשפט. צדק בית משפט קמא כשראה בהתנהלותו של המערער ההיפך מקבלת אחריות. דעתי היא כי על מעשים כגון אלה, אשר למרבה הצער הם בבחינת חזון נפרץ במקומותינו, יש להטיל עונש מאסר בפועל. כך עשה בית משפט קמא, ובדין.

אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור על שני היבטיו.

השופט ר' יעקובי

אני מסכים לכל האמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת בן אור, בעניין דחיית הערעור על הכרעת הדין.

במה שנוגע לערעור על גזר הדין הרי שלדעתי יש לקבל את הערעור במובן זה שתחת שמונה חודשי מאסר לריצוי בבית הכלא ניתן להסתפק בששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בענייננו שורש הרע לכל העבירות שבהן הורשע המערער עתה הוא בהתנהלותו התעבורתית. למערער גם אין כל עבר פלילי שאינו תעבורתי.

במצב הדברים האמור ובהתחשב בנתוניו האישיים של המערער ניתן להסתפק בכך שלצד העונש התעבורתי המשמעותי (פסילה מלנהוג במשך יותר משלוש שנים ופסילה מותנית) ועונש המאסר המותנה (המתייחס לכל העבירות שבהן הורשע עתה) יוטל על המערער עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. לדעתי אין הכרח בכליאת המערער דווקא, על כל המשמעויות שיש ושעלולות להיות לכך.

השופט ר' וינוגרד

אני מסכים עם פסק-דינה של חברתי כבוד השופטת נ' בן-אור.